איך נפלו גיבורים: אריה דרעי, איך, איך זרקת לעזאזל את השורשים המרוקאים שלך, היכן אתה וייזנקוט?
לפעמים הזיכרון הציבורי קצר, אבל הסיפור של אריה דרעי הוא בית ספר למדעי הצביעות. האיש שצמח מתוך הסמטאות, שהבטיח להרים את הראש המזרחי השפוף ולדאוג לשקופים, הפך לאורך השנים לחלק בלתי נפרד מהמנגנון הדורסני שהוא עצמו הבטיח להילחם בו. איך הפך המנהיג הכריזמטי של בני העדה המרוקאית והפריפריה למי שמפנה להם עורף ברגעי האמת? טור עצבני על מנהיגות ששכחה מאיפה היא באה.
כבר שנים שאני יושב ומסתכל על הפוליטיקה הישראלית, על ההבטחות, על הסיסמאות הנוצצות, ובעיקר על השקרים. אבל שום דבר לא מרתיח את הדם כמו לצפות באריה דרעי.
תחזרו איתי אחורה. שנות השמונים והתשעים. ש"ס נולדת לא רק כתנועה תורנית, אלא כזעקה חברתית אדירה. זעקה של עדה שלמה – העדה המרוקאית ובני עדות המזרח – שהרגישה מודרת, מופלית, שקופה. ואז קם אריה דרעי. צעיר, חריף, כריזמטי, מבריק. הוא דיבר אלינו בגובה העיניים. הוא ייצג את הגאווה המזרחית, את האותנטיות, את החום והמסורת שכל כך הרבה שנים ניסו לדכא. אנשים ראו בו את הילד שלהם, את האח שלהם, המנהיג שיביא את השינוי ויראה לכולם מאיפה משתין הדג.
אבל מה נשאר מכל זה היום? כלום. נאדה.
איך נפלו גיבורים. דרעי לא רק שנפל – הוא פשוט עבר לצד השני. האיש שבנה את הממלכה שלו על הגב של הפריפריה, על הקולות של אותם מזרחים קשי יום שנאבקו על הפרנסה והכבוד שלהם, העדיף לשכוח את הבית. במקום להילחם על העצמת הקהילה, על חינוך איכותי שמוציא מורסים אל עבר העתיד, על השתלבות אמיתית ושוויון הזדמנויות, דרעי בחר לכלוא את הציבור שלו בתוך חומות של עוני והסתגרות.
הצביעות הזו זועקת לשמיים. כשדרעי צריך קולות בקלפי, הוא פתאום נזכר ב"שקופים". הוא פתאום שולף את הטיעון העדתי, מנפנף בריגשות הקיפוח, ומסביר לכולם כמה רודפים אותו ואת העדה. אבל ביום שאחרי הבחירות? כשהוא יושב על כסאות הכבוד, במשרדי הממשלה החמים, ה"שקופים" חוזרים להיות שקופים באמת.
איפה הדאגה האמיתית למורשת המרוקאית המפוארת? מורשת של פתיחות, של אהבת אדם, של ציונות עמוקה וחיבור למדינה? דרעי לקח את המסורת המתונה והיפה הזו והכפיף אותה לעסקנות פוליטית צרה, לשיקולים הישרדותיים אישיים, ולהתכופפות בפני הממסד האשכנזי-חרדי. במקום שש"ס תהיה הגשר בין העולמות, היא הפכה לעוד מנגנון של סחיטה וכוח.
זה לא סתם כשלון פוליטי – זו בגידה. בגידה באמון של ציבור שלם שהלך אחריו בעיניים עצומות. ציבור שנתן לו את הלב והנשמה, ושילם את המחיר. בני העדה המרוקאית, שהאמינו שדרעי הוא המשיח שלהם בפוליטיקה, גילו לאט לאט שהם היו רק המדרגות בדרך שלו אל הפיסגה.
אומרים שהכוח משחית. במקרה של דרעי, הכוח פשוט השכיח ממנו את השורשים. מנהיג אמת נמדד ביכולת שלו להרים את הציבור שלו למעלה, לא להשאיר אותו נזקק כדי שיוסיף להיות תלוי בו.
הגיע הזמן לומר את האמת בלי להתבלבל ובלי לפחד: אריה דרעי כבר מזמן לא מייצג את המזרחיות הגאה, ולא את העדה המרוקאית. הוא מייצג בעיקר את אריה דרעי. הגיע הזמן שהציבור יפקח את העיניים, יפסיק לקנות את הפוליטיקה של הקיפוח, ויבין שהגיבור של אתמול – הפך למכשול של המחר.
